בדרכי דרומה מהפיורדים המערביים, ביום של נסיעה ארוכה ומתישה על כביש 60 עצרתי בדרך להתרעננות בבריכה החמה (מאוד) Guðrúnarlaug. כשהגעתי היו במקום רק זוג, הגבר עירום במים והאישה יושבת בחוץ ואוכלת תפוח ירוק. בתחילה הרגשתי קצת לא נעים, אבל היי - זו איסלנד. נכנסתי למים. הבחור יצא מהמים כדי ללבוש בגד ים, וישב ליד הבחורה בחוץ, והם ניהלו שיחה. הם דיברו בשפה שלא לגמרי הייתה ברורה לי, מעין בליל של גרמנית, נורבגית וטורקית. אבל כשהתפתחה שיחה (באופן טבעי כאשר נמצאים לבד במקום כה קטן עם אנשים זרים) הצגתי שאני מישראל וזרקתי את ההימור שלי: "אתה מגרמניה ואת מטורקיה וחיה בגרמניה". התשובה של הבחור הייתה: "אני מגרמניה, אבל אנחנו חיים בנורבגיה ודיברנו בעיקר נורבגית". "ואני במקור מ..." אמרה הבחורה עם פאוזה דרמטית..."איראן". 

באופן אינסטנקטיבי (ואולי גם בבורות מסוימת) מיהרתי להדגיש ש"הכל טוב ושאין לי שום בעיה". אבל התגובה מצידה ביטלה כל צורך בנימה המפייסת שלי, והאמת שאם הייתי חושב על זה קצת יותר לעומק הייתי צריך לנחש מראש את ההמשך; "שמעתי מוסיקה ישראלית בבית כל הילדות". ואני שוב בבורותי הרבה: הגבתי בגנריות "ריטה?". אז לא, דווקא את ריטה היא לא הכירה, אבל את מוניקה סקס כן ואפילו את נועה קירל. היא מצידה הרגישה צורך להגיד כמה שאנשים באיראן מבינים ש"ישראל" היא בעיקר הכלי של המשטר לשטיפת מוח ולהסחת דעת. לטענתה הגישה של רוב האנשים באיראן כלפי ישראל נעה בין הערכה לבין אדישות. (בעיקר הערכה). למעשה היא נשמעה נחושה יותר פוליטיקאים ישראלים רבים לגבי משטר האייתולות. "צריך עוד סנקציות!", "צריך להפעיל יותר לחץ", "אסור למערב להיות חלשים מול איראן!"